השפעת הסכם פוליגרף על תביעות תחלוף 

חנות בגדים של אחד ממבוטחי חברת הפניקס נשרפה מאש שפרצה ממסעדה סמוכה.

הפניקס שילמה את תגמולי ביטוח למבוטחה. לאחר התשלום, הגישה הפניקס תביעת תחלוף (שיבוב) נגד חברת המגן שביטחה את בעל המסעדה ממנה פרצה האש.

השופט ד"ר קובי ורדי בבית משפט השלום בתל-אביב מזכיר כי זכות התחלוף נשענת על שלושה רכיבים בלתם אין:

(1) קיומה של חבות מצד המבטחת לפי הפוליסה;
(2) ביצוע תשלום בפועל על ידי המבטחת למבוטח בהתאם לחבות זו;
(3) קיומה של חבות מצד המזיק לפצות את המבוטח.

במקרה זה, הפניקס לא הגישה במשפט כראיה מטעמה את הפוליסה, אשר מכוחה בוצע התשלום למבוטחה.

בתי המשפט ביקשו לחסוך בהתדיינויות ולפיכך הקלו על הוכחת תביעות תחלוף. "די בכך שחברת הביטוח שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח בתום לב ובמהלך עסקים רגיל כדי להקנות לה זכות לתביעת תחלוף".
אולם ההקלה, לדעת השופט, היא רק בסוגיות של גובה הפיצוי ושל פרשנות תניות הפטור שבחוזה הביטוח.

עדיין חייבת חברת הביטוח המשובבת להוכיח את חבותה בהגשת הפוליסה לבית המשפט.

לפיכך די באי צירוף הפוליסה על מנת לדחות את התביעה.

למעלה מן הצורך, דן השופט במחלוקת נוספת שעלתה במשפט.

המגן חשדה במבוטחה כי הוא מעורב באירוע השריפה. המבוטח חתם על הסכם פוליגרף ויצא דובר שקר בבדיקה. הסכם זה, שפוטר את המגן מכל אחריות כלפי מבוטחה, פוטר אותה גם כלפי הפניקס, כך טענה המגן.

המגן התבססה על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. סעיף זה קובע כי כל "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

הפניקס לעומתה טענה, כי סעיף 68, פורש בפסיקה כמקנה למבטחת זכות להעלות כלפי הצד השלישי רק טענות מתוך חוזה הביטוח. אין המבטחת רשאית להעלות כלפי הצד השלישי טענות הנובעות ממערכת יחסים שמחוץ לחוזה הביטוח.

הסכם הפוליגרף הוא הסכם דיוני שנעשה בין המגן למבוטחה מחוץ לפוליסה. היה על המגן לפיכך לדרוש את הסכמת הפניקס להסכם הפוליגרף. לכן לדעת הפניקס הסכם הפוליגרף אינו מחייב אותה.

הפניקס אינה יכולה ליהנות מהבחנה זו, קובע השופט, אם לא מתקיים תנאי הסף, כלשונו, לתחולת סעיף 68. תנאי סף זה דורש שלהמגן תהיה חבות כלפי מבוטחה.

לצורך קביעת חבות זו, אין כל פסול בקביעת הסדר דיוני או הסדר הכרעה, מחוץ לחוזה, כדוגמת הסכם הפוליגרף. זאת כל עוד מדובר בהסדר שנעשה בתום לב ובסבירות.

לדעת השופט, בהסכם הפוליגרף שנעשה בין המגן לבין בעל המסעדה אין כדי לפגוע באינטרס של הפניקס ואין בו משום חוסר תום לב או חוסר סבירות.

"הכרעה בהסכמת הצדדים על פי הסכם פוליגרף הינה דרך ראויה לסילוק תביעות ביטוח כאשר עולה חשש ממשי לקיומו של מעשה מכוון מצד המבוטח, מעשה אשר שולל את חבות המבטח אף מכוח הוראת סעיף 26 לחוק".

בהסכם הפוליגרף נקבע שהצדדים מסכימים כי בדיקת הפוליגרף תחייב אותם וכי אם יימצא בעל המסעדה דובר שקר, תהיה המגן פטורה מכל חבות כלפיו.

הפניקס לא הייתה צד להסכמה זו. אולם, השופט קובע כי:-

"לא הגיוני וגם לא סביר לדרוש את הסכמת הפניקס (כמבטחת חיצונית) להסכם פוליגרף של חברת ביטוח אחרת עם מבוטח שלה ו/או להסכם פשרה שהוא סביר ונעשה בתום לב. הדבר יביא לפגיעה קשה בהסכמים שנעשים בין מבטח ומבוטח מתוך כך שהצדדים ידעו שהסכמים אלו אינם סופיים ואינם מחייבים. ובכך למעשה יש קושי ומכשול גם לתובעת עצמה כחברת ביטוח, אשר, ניתן לשער, נוהגת לעשות הסכמים מהסוג המדובר".

על בסיס נימוקים אלה, דוחה השופט את תביעת השיבוב שהגישה הפניקס כנגד המגן.
 

מסמך 208